<h1>ספר התרומות שער ג' חלק ח'</h1>
<h2>דף קיב:</h2>
הענין השלישי אם שלחו לו ובא לפניהם וקבל את דינם אלא שטען שיביא ראיה ויבטל לשטר בעל דינו, וקבעו לו זמן להביא ראיותיו והגיע זמן ולא בא לפניהן, בהאי נמי עבדינן כרב חסדא דאמר ממתינין אותו שני וחמישי ושני זמנא בתר זמנא, פירוש, לא שיתנו אותם לו שלשתם יחד אלא שנותנין לו יום שני, ואם לא יבא קובעין לו חמישי, ואם לא בא קובעין לו שני, ואם לא בא מנדין אותו וכותבין עליו פתיחא שלשים יום, ושונין לאחר אלו שלשים אחרים ומחרימין לאחר ששים, ולבסוף התשעים יורדין לנכסיו ומתירים לו את נדויו, וכדאיתה בהגוזל ובמועד קטן. וזהו נוסח שטר פתיחא, במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר חוב דהוה ליה על פלוני בר פלוני ופתחנא ליה בדינא לקיומי ליה לשטריה ואמר לנא פלוני דנן קבעו לי זמן עד דמרענא לשטרא וקבענא ליה יום פלן ולא אתא קדמנא, ונטרנא ליה תרי בשבא וחמשה בשבא ותרי בשבא ולא אתא, והשתא כתבנא פתיחא עלויה ושמתינן ליה שלשים יום ובתר הכי שלשים יום אחריני ושלשים יום אחרמתא ולא אתא קדמנא וכתיבנא אדרכתא אנכסיה. והכי איתא בכולהו נוסחי עתיקאתא. ודע כי כל הימים שהוא בנדויו אסור לישב בכל ד' אמות שלו, ולא לאכול עמו חוץ מאשתו ובניו והסמוכין על שלחנו שמותרין לשמשו ולעמוד בד' אמות שלו ולדבר עמו, מנא לן ממעשה [סנהדרין ס"ח ע"א] דרבי אליעזר דהורקנוס בנו משמשו וחולץ תפיליו. ועוד מדאיבעיא לן [מו"ק ט"ו ע"ב] מנודה מהו בתשמיש המטה מכלל שמותרין לה ד' אמות שלו. והטעם שכך דעת המנדין שלא למנוע ממנו תשמיש בני ביתו, כדאמרינן בנדרים [ל"ט ע"א] מן חיותיה לא אדריה. וממעשה דרבי אליעזר [ב"מ נ"ט ע"ב] שישב לפניו ר"ע ברחוק ד' אמות שלו שמעינן שד' אמות אסורין, והכי איכא נמי בנדרים דד' אמות דמנודה אסורין. ואחר שדברו עמו חבריו מכלל שאין הדבור אסור. ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל שאין על המדבר עמו כלום אם לא התנו בכך, ואם התנו שלא לדבר, המדבר עמו מגונה הוא, אבל אין עליו דין, סוף דבר הכל לפי תנאי ב"ד. וכל אלו המנודין אחר שפייסו לבעלי דינם או אלו שזלזלו בבית דינם וחזרו בהן, שרינן להו לאלתר, שאין ממתינין הזמן שקבעו עמו בין לאפקרותא בין לממונא. וכן פסק הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. וכשמתירין אותו באין שלשה ואומרין בפניו שרוי לך ומחול לך, ואם שלא בפניו אומרים שרוי לו ומחול לו. ומי שנדוהו בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו, והכי איתא בנדרים [ז' ע"ב]. ומפני שאין זה מקומו לא הארכנו בענין הנהגת הנידוי ולא בהיתירו.
